במהלך מלחמת העצמאות היוונית בשנים 1946-1949, הוגלו לאיקריה (שמנתה כ 11,000 תושבים), 13,000 יוונים שהוגדרו ע"י החונטה הצבאית ששלטה ביוון בשנים האלו 'מתנגדי משטר'. השפעת ההגליה ההמונית לאי הייתה ועודנה ניכרת.
בין מתנגדי המשטר שהוגלו היו יוצרים, משוררים, סופרים, אקדמאים, אמנים ומלחינים. אחד מהם היה מיקיס תיאודורקיס, שכתב את הפרטיטורה לסרט המפורסם והנפלא, זורבה היווני.
בעיני ממשלת יוון דאז, האי נחשב בעיקר כמקום גלות 'שמאלני' וכונה 'הסלע האדום' בשל החשד לנטיות קומוניסטיות של היוונים שהוגלו לאי. מה שהוביל לכך תושבי האי המקוריים זכו לתמיכה מועטה מהממשלה היוונית ולהתעלמות במידה רבה מרשויות המדינה השונות לצרכים הבסיסים ביותר של התושבים והקהילות.
יחס זה של המדינה השתלב עם שלוש מסורות ארוכות שנים של תושבי איקריה:
(1) רוח עצמאית וחוסר מוכנות לצייתנות של תושבי איקריה במשך מאות בשנים.
(2) גישה נדיבה ומסבירת הפנים של תושבי איקריה לאורחים.
(3) סולידריות, הדדיות ושותפות הכל כך מאפיינת את איקריה.
אחת מהדוגמאות הבולטות הינה התאגדות תושבי איקריה (למרות שהיו עניים בכסף) במטרה למצוא מזון ובגדים לאסירים הגולים. האיקריים איפשרו לגולים לגור בבתים נטושים, באסמים ואף כדיירים בבתיהם שלהם. וזאת למרות הסכנה הגדולה להיענש ע"י הממשל היווני באותה תקופה - סיוע למשטר ופגיעה באסירים הגולים נתפס כהתכחשות לערכים הבסיסיים ביותר של איקריה. אחת מהדוגמאות הבולטות היתה הקמת והפעלה בהתנדבות (יחד עם הרופא הגולה דימיטריס דליאניס) מרפאה לחולי שחפת, שרווחה בקרב הגולים באותה תקופה. הרוח הקהילתית של איקריה והסיכון שהמתנדבים לקחו על עצמם היה עצום. הן מהחשיפה למחלה והן מהעונשים הקשים שהיו מקבלים לו התגלו.
מיקיס תאודורקיס טען עד יום מותו בגיל 96 שההגליה לאיקריה השפיעה עמוקות על יצירתו המוזיקלית, החברתית והפוליטית בהמשך.
'מוזיאון מיקיס תאודורקיס' הממוקם בכפר ורקאדס באיקריה, הינו בית חווה איקרי ישן (כמובן בית הבנוי מהאבנים המיוחדות של איקריה) שאירח את מיקיס תאודורקיס וחבריו בתקופת גלותם באי וידוע בשם 'בית עם העקרבים'. כיום זהו מוזיאון שהוכרז רשמית כאתר לשימור על ידי ממשלת יוון.