במשך מאות שנים בנו תושבי איקריה בתים במדרונות התלולים של האי. בתים מוסתרים תחת סלעי ענק, ללא ארובה ושאינם פונים לנוף המדהים של הים. מדוע שיעשו את זה ואיך זה משפיע עד היום על תפישת הקהילתיות, הסולידריות ואיכות החיים של תושבי האי?
תושבי איקריה יצרו וסחרו , דרך הים, ביין הפרמניאן המצוין והמאוד נחשב שלהם (כמובן שסיור וטעימות יין הם חלק מהפעילות ב'מסעות החווייתיים – לימודיים' שאני מוציא) ובדבש האנמה - דבש בגוון בז'-לבן טיפה מריר - הנחשב לאחד הבריאים בעולם. אבל הים כמו הים יכול להיות גם ברכה וגם קללה. מצד אחד הים איפשר לתושבי איקריה להפיץ ולסחור ברחבי יוון והים התיכון במוצרים היקרים אותם הם מייצרים, ומצד שני משך שודדי ים, כמו דבורה לצוף, שרצו חלק בטוב והאיכותי הזה.
מה יעשו תושביה הנבונים של איקריה בהיעדר משאבים ויכולות להתמודד עם שודדי הים? נכון. החליטו לשכנע את שודדי הים שהפליגו לאורך החופים שאיקריה נטושה. שהתושבים החליטו 'לנטוש' את האי. עזבו את בתיהם לאורך החוף, עלו למדרונות ההרים ובנו בתים נסתרים ששילבו מאפיינים טבעיים של האי ובהם בולדרים ענקיים, סבך, סלעים ועוד. אך איך הופכים את האנשים והקהילות שהיו פעילות אך בלתי נראות?
בתים נגד פיראטים הוקמו כדי להינצל אבל ההשפעה המתמשכת שלהם על החברה האיקריית מורגשת עד היום. הנטייה של הכפרים ההררים להתחיל וליהנות מבילוי חברתי – קהילתי בשעות הערב המאוחרות כאשר, בין היתר, לא ניתן לראות אותם מהים, ועד השעות הקטנות של הלילה. האיקריים הקימו אפילו כנסיות - כמו קפלת Theoskepasti – בסגנון בית נגד פיראטיים, פסטיבלי Panigyri בהם נפגשים וחוגגים תושבי האי, אוספים כסף למען הקהילה והאנשים הנזקקים ועוד ועוד.
אז, איך בונים תרבות וקהילות המסייעות למשפחות של הגברים שיצאו לים כדי לסחור ביין, בדבש ובזיתים? איך מקיימים קהילות שהנשים מחזיקות את המשפחה, את הגפנים, הזיתים, העיזים, הכוורות ושאר הגידולים המבטיחים את עתיד החיים בכפר ובאי? איך זה משפיע על תפישת ומעמד הנשים באיקריה במשך מאות שנים כמי שמבטיחות את עתיד החיים? ואיך זה משפיע על הקהילתיות והסולידריות הכל כך חזקה של תושבי איקריה?
משאיר את השאלות האלו פתוחות למי שירצה/תרצה להגיב בתגובות פה וכמובן למי שמצטרף אלי ל'מסעות החווייתיים – לימודיים' באיקריה, מסעות שבמרכזם השפעת הקהילתיות, הסולידריות ותחושת השייכות על איכות ואורך החיים של תושבי איקריה.